לעיתים קרובות אנחנו טועים לחשוב שענווה היא חולשה. אבל בסביבות שדורשות ביצועים בקנה מידה גדול, ענווה אמיתית היא כח. היא מאפשרת לנו:

​

לשאול שאלות טובות יותר במקום להעמיד פנים שאנחנו יודעים הכול
ללמוד מהר יותר מלקוחות, מקולגות וממתחרים
לבנות אמון דרך הכרה במה שאנחנו עדיין לא יודעים
לקבל החלטות חדות יותר כי אנחנו לא מחויבים להיות צודקים

​

מ"לצדוק" ל"לפגוע בול"

אחת המחשבות המסוכנות ביותר היא הצורך להיות תמיד צודקים. גישה של "יודע" חוסמת סקרנות וחונקת חדשנות.

אנשים מובילים חושבים כמו לומדים (Learner) הם אומרים דברים כמו:

"ספרו לי עוד על איך אתם עושים את זה כיום."
"מה אנחנו מפספסים?"
"איפה טעינו?"
"מי יודע יותר טוב ממני?"

המעבר מלהיות הכי חכמים (Knower) בחדר להיות הכי סקרנים בחדר, הוא עדין, אבל משנה משחק.

​

להוביל בלי אגו

בצוותים רוחביים וגדולים, אגו הורג שיתופי פעולה. הוא יוצר האשמות, משחקי סטטוס, והתנגדות לפידבק. אנשים עם ענווה עושים בדיוק ההפך:

הם מאמנים במקום לפקד
הם מדגישים את ההצלחות של הצוות
הם מודים כשהם טועים, ומהר
הם מראים פגיעות, ובכך יוצרים ביטחון פסיכולוגי

​

ענווה = גמישות

כשאנחנו פועלים בענווה אנחנו גם פועלים בגמישות. אנחנו פתוחים לפידבק. אנחנו משפרים מהר יותר. אנחנו מתאימים את עצמנו לשינויים בשוק, בדינמיקה של הצוות, או בציפיות של הלקוח.

לכן הצוותים המצליחים ביותר מתייחסים לענווה לא כערך, אלא כמערכת פעולה.

​

דרך:

להיות מונעים מנתונים, לא מאגו
להשתפר כל הזמן
לתעדף תוצאה על פני קרדיט

​

איך זה נראה בשטח?

 SDR שמבקש פידבק על שיחת קולד-קול שנכשלה
AE שמצרף מומחה טכני במקום לאלתר דמו

אלה לא סימנים של חולשה, אלא עדות לעוצמה.

​

לסיום

בעולם שמכור לביטחון עצמי, ענווה היא יתרון תחרותי.
ענווה מביאה שאלות טובות יותר, החלטות טובות יותר, ותוצאות טובות יותר.